החלטה בתיק ת"א 13 - 6 - 13572

1.      המבקשות הן הנתבעות 5 ו- 6 בתביעה העיקרית, ובבקשתן שלפני עותרות הן לכך שהתביעה שהוגשה נגדן מטעם המשיבים (הם התובעים בתביעה העיקרית) תימחק על הסף.

         לטענת התובעות, התביעה שהוגשה נגדן מטעם המשיבים נעדרת עילה, וכן היא לוקה בחוסר יריבות והתיישנות.

2.      התביעה העיקרית עוסקת בתחרות זכויות בין התובעים מחד גיסא והנתבע מס' 1, סמיר דאוד שמו, במקרקעין המזוהים כחלקה ** בגוש *****. לטענת התובעים, עסקת מתנה שנעשתה בתאריך 9.5.2004, לפיה הנתבע מס' 2, בשארה ג'אד חאג', העניק את זכויות הבעלות במקרקעין לשני אחיו סאבא וחנא, שעזבונותיהם הם התובעים 1 ו- 6, גוברת על זכויותיו של הנתבע מס' 1 לפי משכנתה, שנרשמה לטובת המבקשת מס' 1 עוד לפני עסקת המתנה (בתאריך 18.1.2004), אך הומחתה לנתבע מס' 1 על ידי המבקשת מס' 1, ונרשמה על שמו בתאריך 31.8.2006.

3.      המבקשת מס' 1 הייתה בעלת החוב שלטובתה נרשמה המשכנתה, והמבקשת מס' 2 הייתה עורכת הדין אשר מונתה לשמש ככונסת נכסים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו כדי לבצע את המשכנתה.

         בבקשתן טוענות המבקשות, כי מדובר בסכסוך משפחתי בין קרובים על שאלת הבעלות בקרקע, ומשנפרע החוב אין להן כל נגיעה לסכסוך זה, ועל כן לא היה מקום לצרפן. המבקשות מצביעות על כך, שבכתב התביעה לא התבקש כל סעד נגדן, וממילא סיימו את חלקן בפרשה לאחר שהחוב שהיה מובטח במשכנתה נפרע. עוד טוענות המבקשות, כי מאז שנת 2006, עת נפרע החוב והמשכנתה הומחתה לנתבע מס' 1, למבקשת מס' 1 אין עוד זכויות במקרקעין, ומינויה של המבקשת מס' 2 ככונסת נכסים בוטל עוד בתאריך 21.5.2005. על כן, לטענת המבקשות, לבד מהעדר עילה וחוסר יריבות, התביעה נגדן התיישנה.

4.      לעומת טענות המבקשות טוען בא כוח התובעים, כי בתאריך 19.1.2005, נכרת עם המבקשות הסכם לסילוק החוב, והתובעים אכן שילמו חלק מסכומי הכסף על פי אותו הסכם, כדי להביא לסילוק החוב ולביטול המשכנתה. ואולם, לאחר ששילמו סכום כולל של 233,340 ש"ח, פנה אליהם הנתבע מס' 4 (הוא בנו של הנתבע מס' 3) וביקש כי יפסיקו לשלם, שכן הנתבע מס' 1 הוא זה שיסלק את החוב.

         יתרת החוב אכן סולקה בסופו של דבר על ידי הנתבע מס' 1, ואולם, לטענת התובעים, משסולק החוב, היה על המבקשות לבטל את המשכנתה ולא להמחותה לנתבע מס' 1.

5.      אציין, כי פעולת העברת המשכנתה לשמו של הנתבע מס' 1, נעשתה בתאריך 31.8.2006. לטענת התובעים, בתחילת חודש מרץ 2013 החל הנתבע מס' 1 בפעולות למימוש המשכנתה, ומכאן תביעתם שהוגשה לבית משפט זה בתאריך 6.6.2013 (כשלצדה בקשה למתן סעד זמני שנדחתה).

         אוסיף ואציין, כי לפי ההסכם מתאריך 19.1.2005, שנכרת עם המבקשת מס' 2, בתפקידה ככונסת נכסים, היה על התובעים לשלם סך 640,000 ש"ח, ונקבע, כי לאחר התשלום תמחה המבקשת מס' 2 את המשכנתה לנתבע מס' 4.

6.      בתגובתו לבקשת המבקשות למחוק את התביעה על הסף, הסביר בא כוח המשיבים מדוע בחר לתבוע אותן. בסעיף 6 לתגובתו טען בא כוח המשיבים,  "כי צירוף [המבקשות] בא כנגד טענה שהיה עלול הנתבע מס' 1 להעלות אותה בעניין העדר יריבות, ואכן רואים שהנתבע מס' 1 העלה טענה זו (טענה שמוכחשת מכל וכול ע"י התובעים)". בא כוח התובעים מוסיף, כי בתאריך 1.9.2013 הגישו התובעים תביעה כספית, הנסמכת על המסכת העובדתית העומדת בבסיס התביעה שמונחת עתה לפני.

7.      בכתב התביעה התובעים לא עותרים לסעד כלשהו כנגד המבקשות, והן נזכרות בכתב התביעה כמי שבצעו פעולות שונות, כגון כריתת ההסכם לסילוק החוב המובטח במשכנתה והמחאת המשכנתה לנתבע מס' 1. מתגובת בא כוח התובעים לבקשת המבקשות למחוק התביעה נגדן, עולה, כי הן צורפו לכתב התביעה רק משום שבא כוח התובעים חשש מכך שהנתבע מס' 1 יטען לחוסר יריבות.

         הנני סבור, שהנימוק שעמד בבסיס שיקוליו של בא כוח התובעים, עת צירף את המבקשות כנתבעות לכתב התביעה, אינו יכול להצדיק את צירופן. ככל שהתובעים יידרשו להוכיח עובדות הקשורות לפעולות כאלה או אחרות שבוצעו על ידי המבקשות, יוכלו הן להוכיח פעולות אלה באמצעותן (כגון, הזמנת המבקשת מס' 2 למתן עדות), ואולם, הדבר אינו מצדיק את צירופן. עניינה של התביעה בתחרות בין זכויות קניין מתנגשות, וגם אם אניח, שההתנגשות נגרמה כתוצאה מפעולת המבקשות, אין הדבר מקים עילת תביעה (קניינית) נגדן.

         על כן, קריאת כתב התביעה, במיוחד לאור העובדה שהתובעים אינם מבקשים סעד כלשהו כנגד הנתבעות, מביאה אכן למסקנה, שהתביעה נעדרת עילה כנגד המבקשות. עם זאת, ההלכה הפסוקה היא, שקודם שתביעה תימחק על הסף מחוסר עילת תביעה, יש לאפשר לתובע לתקן את כתב התביעה, ולהעמיד בכתב התביעה עילת תביעה אשר תציל את התביעה ממחיקה.

8.       מכאן בא אני לבחון את טענת ההתיישנות שנטענה. טענת ההתיישנות נטענה על ידי המבקשות "למען הזהירות", ומבלי להיכנס לפירוט כלשהו, דבר המקשה על בירורה.

לאחר ששקלתי טענה זו, הנני סבור שבמסגרת הבקשה שלפני אין מקום להכריע בה. טענת ההתיישנות היא טענת הגנה שטוען נתבע שמבוקש ממנו סעד. מאת המבקשות לא מתבקש סעד במסגרת התביעה שלפני, ועל כן ספק בעיני אם יש מקום לטענת התיישנות מפי המבקשות.

          על כן, במסגרת הבקשה שלפני, אין אני מוצא מקום לדון בטענת ההתיישנות. אפשר שיהיה מקום לבררה במסגרת התביעה הנוספת שהוגשה על ידי התובעים או אם תתוקן התביעה שלפני, ניתן יהיה לעורר את הטענה מחדש.

9.      אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א)     בתוך 30 ימים יהיה בא כוח התובעים רשאי להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה באופן שיגלה עילת תביעה כנגד המבקשות 5 ו- 6. בקשה כאמור תועבר לתגובת כל באי כוח הצדדים.

(ב)      לא תוגש בקשה כאמור, או אם יודיע בא כוח התובעים כי אין בכוונת התובעים להגיש בקשה כאמור, תמחק התביעה כנגד המבקשות (הנתבעות 5 ו- 6) על הסף.